קהילת בני ישראל

עברם של קהילת בני ישראל לוט בערפל ואין מסמכים מהימנים המתעדים את עברם. רבי דוד דבית הלל מצפת ביקר בשנת 1831 בהודו. לאחר ביקורו כתב: "ניסיתי הרבה לחקור על מקום מוצאם, אולם אי אפשר היה להגיע למקור נאמן, באשר אין להם תולדות כתובים אלא מסורת וגם היא בלתי כתובה".
על פי המסורת יהודי הקהילה הגיעו להודו עוד בתקופתו של שלמה המלך. יש הטוענים שלראשונה הגיעו יהודים אלו בזמן גלות עשרת השבטים בימי בית ראשון והם צאצאיהם של שבט אשר ושבט זבולון, שכן יהודי הודו היו יורדי ים ועסקו בהפקת שמן זית, מקצועות בהם עסקו שני שבטים אלו.
אגדה מעניינת מספרת על תחילתה של התיישבות זו, על פי הגדה זו, ספינה של גולים מארץ ישראל נקלעה לסערה עזה בים, שגרמה לספינת להיטרף ליד חוף קונקן הנמצא דרומית למומביי. שבע זוגות בלבד של גברים ונשים ניצלו מספינה זו. הם קברו את מתיהם בבית קברות במקום שהפך, ברבות השנים, לבית הקברות של קהילת בני ישראל. זהו בית הקברות היהודי העתיק ביותר, הנמצא מחוץ לגבולות ארץ ישראל. בבית קברות זה נמצאת אנדרטה עליה כתוב: " פה נטמנו האבות של עדת בני ישראל בהודו אשר ספינתם ניטרפה בחופי נאבגאון לפני כאלפיים שנה.
במשך אלפי שנים קהילה זו היתה מנותקת מקהילות יהודיות אחרות ברחבי העולם. ניתוק זה גרם להם לשכוח את השפה העברית ואת רוב מצוות התורה. למרות זאת, הם שמרו על ציביון יחודי נפרד מהאוכלוסיה הודית המקומות ושמרו על מנהגים רבים: לא סעדו עם המקומיים, אמרו בשבתות וחגים, בברית מילה ובחתונות את הפסוק הראשון של שמע ישראל הם קברו את מתיהם ולא שרפו אותם כמנהג הרווח בהודו.
ביום השבת הם שבתו ממלאכתם ובעיקר מהמלאכה העיקרית בה עסקו עצירת שמנים. מסיבה זו כונו על ידי שכניהם "עוצרי השמן שומרי השבת". הם צמו ביום הכיפורים ולבשו בגדי לבן. גם בט' באב וצום גדליה צמו בני הקהילה. מאחר ועל פי המסורת קהילה זו הגיעה להודו לאחר חורבן בית ראשון, אלו הם הצומות היחידים שהיו ידועים להם אשר נתקנו עד תקופה זו. (הצומות הנוספים בלוח השנה העברי נתקנו לאחר שיהודים אלו עזבו את ארץ ישראל וניתק הקשר עימם)
בחג הפסח אכלו חמץ אך לא ערכו סדר. הם לא הכירו כלל את החגים חנוכה ופורים ולא שמעו על טלית, ציצית ותפילין. ההלכות הקשורות לנישואים וגירושין לא היו ברורות דיין.
השמירה על המאכלים היתה קפדנית: לא אכלו בשר חזיר, חיות ועופות טורפים אלא רק בשר כבשים עזים ועופות. גם בשר זה אכלו רק משחיטתם העצמאית.
שמותיהם של בני הקהילה נשארו מקוריים והם נקראו בשמות האבות ושבטי ישראל תוך התאמה לשפה ההודית.
בעדת בני ישראל היו שתי קבוצות: קבוצת "הלבנים" וקבוצת "השחורים".
הלבנים היו בני הקהילה המיוחסים, צאצאיהם של המתיישבים הראשונים. לעומתם, השחורים היו בני הגיורות והנוכריות, הלא מיוחסים.
השחורים ישבו בספסלים האחוריים של הבית הכנסת לא הצטרפו למניין לא העולו לתורה לא הורשו לבתי הלבנים ולהתחתן איתם.
במאה ה17 נכבשה הודו על ידי בריטניה. בתקופה זו היגרו יהודים מקהילת בני ישראל לאזור מומביי ופגשו שם את יהודי בגדד שהגיעו להודו מעירק. בתקופת השלטון הבריטי קהילה זו שגשגה מאוד: פתחו בתי ספר, התפתחו לימודי העברית תרגמו כתבים רבים לשפת המקום והיגרו לערים חשובות.
בני הקהילה לא סבלו כלל מרדיפות ומאפליות. להפך, אחד מחברי הקהילה, ד"ר אליהו מוסס ראג'פורקר, שימש כראש העיר מומביי בשנים 1937-1938.
בשנת 1948 עם הקמתה של מדינת ישראל, היגרו יהודים רבים מבני ישראל לארץ ישראל. אחרים היגרו לבריטניה. בשנים אלו מנתה עדת בני ישראל כ24 אלף יהודים. כיום, נותרו בהודו מספר אלפים מועט של יהודי בני ישראל. יהודים אלו חיים במומביי, טהנה, פונה, ואחמדבאד.