יהדות קוצ'ין

"יהדות קוצ'ין" מתארת מספר קהילות יהודיות שהתיישבו בדרום מערב הודו, באזור הנמצא כיום בשטחה של מדינת "קרלה".
על פי המסורת הרווחת, יהודי קוצ'ין היגרו להודו בזמן חורבן בית שני, בגלות שלמנאסר. הם הגיעו למלאבאר שבמדינת קראלה (הודו) דרך תימן.
בידי הקהילה היהודית, נשמרו בקפידה ספרים יהודיים שהביאו איתם גולים אלו מארץ ישראל. סיפור מעניין מתאר את גלגולם של ספרים אלו. כאשר גלו יהודים אלו הם נשלחו לראשונה, כאמור, לתימן. לשם, הם לקחו עימם ספרים רבים. לאחר תקופה ארוכה נלקחו ספרים אלו מהיהודים על ידי המלך. היהודים עשו מאמצים רבים למען השבת הספרים לידיהם ואף קבעו צום מיוחד לשם כך. לאחר 10 שנים הושבו הספרים ליהודים. היה זה בתאריך י' בשבט ומאז מציינים בקהילה יום זה. בין הספרים שהביאו איתם הגולים היו: ספר יהושוע, ספר רות, ספר שופטים, ספר שמואל א' ושמואל ב', שיר השירים, ספר יונה וכו'.
קיימת מסורת נוספת על הגעתם של יהודים למקום עוד בתקופת שלמה המלך. היו אלה סוחרים ששלח שלמה המלך על מנת להביא לישראל שנהבים ותוכים לבית המקדש הראשון.
על פי הידוע, יהודי קוצ'ין התיישבו לראשונה בקראנגנור. זוהי עיר נמל השוכנת כ – 18 ק"מ מצפון לעיר קוצ'ין. היהודים קראו לעיר זו "שינגלי". בזמן זה היהתה ליהודים אוטונומיה עצמאית ופעלו במקום 2 בתי כנסת.
מעמדם של יהודי הקהילה היה מבוסס היטב. ההוכחה הקדומה ביותר להערכה הרבה של ממלכת קוצ'ין כלפי היהודים היא כתב הזכויות המפורסם שניתן מהמלך ליוסף רבן, שכיהן כמנהיג הקהילה. השנה המדוייקת בה ניתן כתב זה שנויט במחלוקת. יהודי קוצ'ין טוענים שהכתב ניתן בשנת 379 ואילו על פי המחקר, השנה היתה 1020.
כתב זה חקוק על שני לוחות נחושת השמורים עד היום בבית הכנסת הספרדי Jew town  שבקוצ'ין.הכתב מפרט את זכויותיהם של התושבים היהודים וכולל 72 סעיפים בהם: חופש פולחן, פטור ממיסים וזכויות כלכליות עודפות:
"ברכת שלום, ושגשוג! המתנות הבאות הוענקו בנדיבות על ידי אותו שזכה לתואר מלך המלכים, הוד מלכותו המלך סרי פרקאראן איראוי וונמאר, אשר אבותיו אוחזים בשרביט זה מאות אלפי שנים, בשנה השלושים ושש אחר השנה השנייה, ביום שוכנו במיוריקוט(Muricote) שמח להעניק את המתנות הבאות.
אנחנו מזכים מארמון ממשלתנו במוריאקוט בשנת השלושים ושש לימי חיינו ובשנה השנייה לממשלתנו וגם מאות שנים אחרינו, מזכים אנחנו מהיום ומעלה את הנכבד בשמו יוסף רבן, ונותנים לו לתשורה את ארץ אנזיוורנוס (קרנגנור) גם הזכויות להשתמש ביריה מהכלי תותח הגדול ולהשתמש בקולות ומצלצלות בחצוצרות ובשופרות, והזכות לפסוע על בגדים לבנים מוצעות, ולשאת לפניו אבוקות באור היום, ולשאת השמשיה העגולה ולהכות בתוף הפיל, ולהשתמש בצרורות פרחים לפני החתן והכלה-והזכות לשאת הענף ברחובות בהליכה בסך-כן מזכים אנחנו אותו להיות חופשי ממסים וארנוניות ואחוזת אדמה לבנות שנים ושבעים בתים, וגם מקום רחב ידיים למסחר, וחפשי מכל מיני מסים וארנוניות ולהיותו לראש על עדת ישראל ועל בתי הכנסיות בארצות ממשלתנו. כל הזכויות האלו נתונות הן ליוסף רבן בעל אחוזת אניוורנוס,לו ולבניו ולבני בניו, לחתניו ולכלותיו ולכל בני משפחתו. עד עולם כל עוד הירח ישלוט ברקיע. ורשומים הדברים על לוח נחושת.- נכתב ונחתם בפני העדים: קובורטהן מרטנהדהן (מושל בוונד), קיטהי שוריקנדן (מושל בנוונדפיו), מינוויר מדיווין (מושל ערליי), עדיירנא שטאן (מושל ווילווא), קוטהוי ראווי (מושל וודמביל ואראנד), שומר ראש המושל שייער מורקן שסאן- נכתב בכתב יד טוטרום הכותב פנדלורכירי קנקילאפא".
 
במאה ה – 14 חלק מהיהודים עזבו את קראנגנור ועברו לקוצ'ין ולארנקולם. היו מספר גורמים לעזיבת היהודים. העיקריות שבהם הן:

במאה ה- 16 הגיעו לאזור גם יהודים מספרד ומפורטוגל בעקבות גירוש ספרד. בגל הגירה שני זה, הגיעו גם יהודים מהולנד, גרמניה וסוריה. אז, נחלקו יהודי קוצ'ין למספר קבוצות
1. "היהודים הכהים" – מלבארים – צאצאי היהודים המקומיים עם בתי כנסת ונוסח תפילה משלהם
2. "היהודים השחורים" – קבוצה קטנה של יהודים שהגיעו לאזור ממלכת פרס לאחר כיבושה בידי המוסלמים במאה ה7.
3. "היהודים הלבנים" – פארדסים (זרים) – צאצאי מהגרים יהודיים מספרד, תימן, הולנד, גרמניה וסוריה.
4. "המשוחררים" – צאצאי עבדים שלאחר שחרורם דבקו בדת היהודית.
5. "הקנאים" – יהודים שהמירו את דתם והתנצרו

בתי הכנסת בקוצ'ין
חיי הקהילה היהודית התרכזו בבתי הכנסת. בבית הכנסת ערכו טקסים, יישבו סכסוכים וכל חיי היום יום התנקזו אליו.
בקוצ'ין היו 8 בתי כנסת. סביב כל אחד מבתי הכנסת היתה קהילה עצמאית. החברות בקהילה עברה מאב לבן. יהודי הקהילה קיימו טקסים ואירועים במתחם בית הכנסת הן בחיי היום יום והן בחגים ובמועדים. לעיתים, הוזמנו היהודים לאירועים בבתי הכנסת השונים וכך נשמר קשר בין כל הקהילות. כל בתי הכנסת נבנו במתכונת בתי הכנסת שבקראנגנור. ואכן, כולם בנויים בסגנון אחיד.
נוסח התפילה והמנהגים של הקהילה ברובו כמנהג קהילות הספרדים. בתפילה שזורים הרבה פיוטים בלחנים יחודיים לעדה. גם מנהגים הנהוגים רק בקהילה זו השתמרו במהלך השנים כמו קריאת נוסח קידוש הכלה בחופה על ידי החתן ולא על ידי הרב.
גדול חכמי העדה היה רבי נחמיה בן אברהם. הוא נקרא "נמיה מוטא" (נחמיה הזקן). רבי נחמיה הגיע לקוצ'ין מתימן כדי ללמד תורה את בני הקהילה, והתקבל על ידם בחום.
במשך השנים נשמר קשר רציף בין הקהילה הקוצ'ינית לבין קהילות יהודיות נוספות בארצות אחרות, בזכות היותה עיר נמל. ידוע על חלופת אגרות בין חכמי קוצ'ין לחכמי ירושלים וקהיר.
בשנת 1918 התקבלה החלטה על ידי חברי הקהילה לעלות לישראל. בני הקהילה רצו לשפר את תנאי חייהם והרגישו תחושה של שליחות בעליה לארץ. תחושה זו מתבטאת במילים אותן כתב המשורר בן הקהילה, יצחק משה רובי:
" תקוותינו, תקווה עתיקת יומין / לחזור לארץ שהנחילנו אלוהנו האחד / עוד לא פסה".
בשנת 1948 ראשי הקהילה פנו לממשלת ישראל בבקשה לעלות לארץ. ממשלת ישראל התנתה את עלייתם לארץ במימון כל הוצאות העליה והעלויות הנלוות. ב1950 עלתה הקבוצה הראשונה של בני העדה, ועד סוף 1965 עלו לישראל כ85% מבני הקהילה.
יהודי קוצ'ין השתקעו במושבים שונים ברחבי הארץ בהם קיימים עד היום מרכזי הקהילה.
"היהודים הלבנים", הפארדסים, עלו לישראל בשנות ה80 והתפזרו ברחבי הארץ.

כיום, נותר ב"קראלה" בית כנסת אחד פעיל המשמש גם אתר תיירותי. את בית הכנסת מנהלים יהודיים מקומיים. בוקצ'ין עצמה נותרו מספר מועט של יהודים.